<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף כ.</h2>
מתניתין (סנהדרין כ' א') וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הדרגש. ירושלמי הדא אמרה דרגש יש בה משום כפיית המטה. המלך אינו חייב בכפיית המטה, פירוש ביום בשעה שנכנסין אצלו שלא יתגנה עליהם ולא ישב עמהן בקרקע, כדתניא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אבל בלילה חייב בכפיית המטה דהא כתיב בדוד המלך וישכב ארצה ואוקימנא כעין ארצה במטה כפויה. באבל (פי"ט) תניא כופה אדם את מטתו ע"ג שני ספסלים או ע"ג ארבעה אבנים ונותן אפילו ארבעה או חמשה מלמעלה ואפילו גבוה מן הארץ שלש אצבעות (נ"א ד"ט) עליה הוא נותן ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלן, והוא הדין למטה שראשיה יוצאין כעין קינופות אע"פ שגבוהה מן הארץ, עליה הוא ישן ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלה.
מתניתין (מ"ק כ"ז א') אין מברין אלא על מטות זקופות והני מילי במועד אבל בחול לא, כדתנו רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מלתא על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי רבא זקיף ואיהו כפי, אמר כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן, יש מפרשים שהמברה יושב על מטה זקופה והאבל על מטה כפויה, ואם לבו גס בו במברה אף שניהם על מטה כפויה, שהמברה נוהג עמו דלכבודו בא לכאן, וזה דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ואחרים פירשו ששניהם על מטה זקופה הן מסובין לכבוד המברה, ודוקא בשעת הבראה שזוקף. ומסתברא האי לישנא מדקתני מטות זקופות ולא קתני מטה זקופה אלמא כולן מסובין על מטות זקופות. והמלך אע"פ שהעם מסובין על הארץ הוא מסב על הדרגש שאינו חייב בכפיית המטה.
